הספרות המחקרית מדגישה כי בחברות קולקטיביות, מנגנוני הגישור והפיוס – ובראשם מוסד ה"סולחה" (Sulha) – אינם מהווים רק כלי טכני ליישוב מחלוקות, אלא מנגנון חיוני לשימור הון חברתי ומניעת הסלמה שעלולה להוביל לנקמת דם או לנידוי חברתי (Abu-Nimer, 2003; Jabbour, 1996). תהליכים אלו נשענים על פרדיגמה של צדק מאחה (Restorative Justice), שבה המטרה העליונה אינה חלוקת משאבים צורנית או הכרעה משפטית גרידא, אלא איחוי השבר במרקם החברתי, השבת ה"כבוד" (Karama) לצדדים הנפגעים והשבת האיזון הקהילתי על כנו (Pely, 2016). כוחו של הגישור המשפחתי טמון ביכולתו לייצר פתרונות בעלי לגיטימציה תרבותית, שלעיתים עולה על זו של מערכת המשפט הרשמית (Ghanem, 2010).